המגזין

הכח החשוב ביותר שיכול להיות לרחוב מרכזי הוא שתהיה לו פרספקטיבה של זמן, שיוכלו לומר עליו: "…אני עוד זוכר את הרחוב הזה ש…”, כלומר שהוא יהיה חקוק בזכרונם של התושבים. ניתן לזהות את הכוח הזה קיים בין היתר ברחוב דיזינגוף בתל- אביב, רחוב יפו בירושלים, רחוב נורדאו בחיפה וכך גם ברחוב רוטשילד בראשון-לציון.

תחילה ישנו בית אחד שלידו בונים בית נוסף, ואז עוד אחד ועוד אחד. שהצטברו אחד ליד השני כבר מספר בתים צריך למצוא דרך לחבר ביניהם על-מנת לאפשר לדיירים לעבור בין אחד לשני ולתקשר, במידה ומישהו ירצה כוס חלב…
והרי לכם רחוב.
הצילום בשער הגליון מציג את רחוב רוטשילד בראשון-לציון בשנותיו הראשונות, כאשר היה יותר שטח פתוח ו”לא מתוכנן” מאשר שטח בעל זהות ברורה.
סביר להניח שמישהו אשר התגורר באחד מהבתים אשר רואים בצילום, ללא ידיעתו ומלי לחשוב איך זה ישמע, כמעט 100 שנים לאחר מכן, אמר לשכנו בבית הסמוך: “מעניין מה יקרה בצד השני של הרחוב, בשטח הפתוח שכרגע יש בו שטח חקלאי…”.
זהו טבעה של העיר; להתפתח, לצמוח, לההפך למשהו שהיא לא בהכרח צפתה מראש, לגדול.

רחוב רוטשילד בראשון-לציון הוא בדיוק כזה. כך בדיוק הוא התפתח. וכך בדיוק רחובות מתפתחים, ואם יש להם מזל – הם גם הופכים לרחובות מרכזיים בעיר בה הם נמצאים.

כיום, רחוב רוטשילד נמצא בנקודה שיכולה להחשב בעיני כמה כנקודת שפל אך יחד עם זאת, ללא ספק, אין דרך להתעלם ממקומו הבטוח בהיררכיית הצירים המרכזיים של העיר ה-4 בגודלה בישראל.
מדוע נקודת שפל?
על-מנת לענות על השאלה הזו יש לקחת בחשבון דווקא את הצד השני של המטבע ולהתייחס לכך שהוא עדין, ללא עוררין, אחד מ-3 צירי התנועה המרכזיים בעיר.
ככזה, אין ספק שהוא לא מנצל את מלוא הפוטנציאל העירוני שלו. בהיותו ציר מרכזי, מוטלת עליו ה”אחריות” וכובד המשקל מצד אחד לספק צורכי מסחר, תעסוקה, תחבורה ופנאי כפי שמצופה מצירים מטרופוליניים מודרניים ומצד שני עליו לתמוך בקונספציות תכנוניות מודרניות כגון מדרכות רחבות יותר, רחבות עירוניות מגוננות, שילוב של שטחי ציבור פתוחים ובנויים, סטנדרטיים תחבורתיים גבוהים ועוד מגוון